אמנם שנתיים בצל מגיפה עולמית לימדו אותנו שהעולם הו בסך הכל כפר גלובאלי קטן, ושאת רוב הדברים אנחנו יכולים לבצע און ליין- הרי שדבר אחד עיקרי וחשוב היא לימדה אותנו- שאין תחליף לחיבור האנושי. ההרגשה היא, שככל שאנחנו הולכים קדימה ומוסיפים עוד טכנולוגיות חדשות לחיינו שינהלו עבורנו ולו את הדברים הפשוטים והקטנים ביותר ביום יום- כך אנו הולכים "אחורה" בחיפוש אחר מגע אנושי ואוזן קשבת ולא בפורום מקוון.
כשרק פרצו לחיינו הפורומים למיניהם, קבוצות הפייסבוק והאפשרות להיות שייכים לקבוצה גדולה של אנשים בעלי אינטרס משותף מבלי לצאת מהבית כולנו קפצנו על כך בשמחה. קבוצות של נשים במגוון נושאים ומבחר תחומים קמו והחלו להתווסף אליהן עשרות, מאות ואף אלפי נשים, והרי זה די ברור שכן הנשים הן הרבה יותר חברותיות מגברים ומחפשות הרבה יותר קשרים אישיים עם דומות להן (הוכחה לכך היא מספר הקבוצות של גברים ושל נשים במדיה החברתית ובכלל…)
אבל גם הקבוצות שקמו בפייסבוק או בפורומים השונים החלו לחפש את הקירבה הפיסית- כטבעם של בני אדם, או במקרה הזה- כטבען של הנשים. נשים, בהכללה, צריכות את הקירבה הפיזית, את האוזן הקשבת, את השיתוף וההכלה, את האפשרות לספק עצות ולקבל עצות- ולא לקרוא אותן, אלא לומר אותן בקול. וכך עברו הקבוצות או יותר נכון חזרו למפגשים פיסיים. בין אם זה אחת על אחת או בקבוצות, אותן קבוצות נשים שקמו און ליין גיבו את עצמן באופליין.
אין באמת תחליף לחברה קרובה או קבוצה של נשים שחולקת איתך את אותו תחום עניין. זו יכולה להיות קבוצה שחולקת איתך את אותה טרגדיה ותומכת בך בעת צרה, או קבוצה שעוברת איתך מהלך משמח, התפתחות נהדרת בחייך וחולקת איתך את השמחה. כך או כך גילינו שהאונליין לא מספיק לנו.
אמנם הקבוצות עזרו לנו למקד את החברות שלנו במקומות הרלוונטיים בלבד ולדייק את המעגל התומך שלנו, אבל עצות מתקבלות אחרת כשהן נכתבות ונקראות מעבר למסך, וקרובה ככל שתהיי למכרה שהכרת בקבוצה אונליין- לא תוכלו להיות חברות "באמת" עד שתכירו פנים מול פנים.
החיבור הפיסי הוא חזק יותר, מהיר יותר, מרגש יותר. החשיבות לסביבה תומכת שהיא גם ווירטואלית אבל גם פיזית כשאת יודעת שמי שעונה לך באמצע הלילה בזמן הנקה משותפת היא זו שתפהקי לידה במעגל האימהות למחרת.
עידית אלה ערגס- מאמנת להתפתחות וקידום אישי ומנחת מעגלי נשים.
